תצוה
ספר שמות פרקים כז - ל הפטרה בספר יחזקאל פרק מג'.
שבת זכור השבת שלפני פורים ספר דברים פרק כה הפטרה בספר שמואל א' 


שלום רב לכל חברי קהילת נוער תל"ם היקרים.
אני מקווה שכולכם ערוכים לחג הפורים בתחפושות מרהיבות, שמחה והמון יין טוב.

למרות הנושאים החשובים שעולים השבוע מקריאת התורה כמו המשמעות של: "זכור את אשר עשה לך עמלק" לחיינו אנו, החלטתי השבוע להתמקד בדמות אחת ששמה אסתר, שאודותה נקרא במגילה, או במוצ"ש או ביום ראשון בערב, זה תלוי היכן אנחנו גרים, ככתוב במסכת מגילה במשנה.

 

לפיכך שאלת השבוע שלנו היא:
מה מאפיין את אסתר המלכה, ומדוע היא נטועה בתודעתנו כאחת המנהיגות הגדולות שהיו לעם ישראל?



נשים רבות מתוארות במקרא כמשפיעות על מהלך המאורעות ועל התפתחות ההיסטוריה של עם ישראל - החל בחוה שטעמה מעץ הדעת, דרך רבקה שהצליחה להשיג ברכה ליעקב, יוכבד שהצילה את תינוקה שהפך למנהיג העם, תמר ורות שיצאו זיווגים שמהם יצא בית המלוכה, וכלה במיכל, שהצילה את דוד, וביהושבע אחות אחזיהו, שהצילה את אחיינה יואש מעתליה.

למרות השפעת פעולותיהן על כלל העם והתפתחות ההיסטוריה, ראוי להבחין כי תחום פעולותיהן אינו "התחום הציבורי", אלא "התחום הפרטי" - המסגרת הפרטית-משפחתית שבתוכה הן מתפקדות כרעיות וכאימהות.

על רקע זה בולט תיאורן של נשים מעטות התופסות עמדות של מנהיגות לאומית - מלכות (עתליה), נביאות (מרים וחולדה) ומצביאות (דבורה). ייחודן של דמויות אלה בכך שהן עוזבות את "התחום הפרטי", הנתפס כתחומה של האישה, ומשפיעות מתוך עמדה דומיננטית של הנהגה בתוך "התחום הציבורי", שבאתוס הפטריאכלי של "חלוקת התחומים" מקובל כתחומו של הגבר, להלן נבדוק את מאפייני ההתנהגות והמנהיגות של אסתר , לכבוד פורים, כדוגמא למנהיגות נשית.

במידה רבה אסתר היא המצליחה ביותר מבין הנשים המנהיגות: היא הביאה להצלת העם היהודי ממה שעלול היה להיות שואה ואבדן מוחלט, והיא אכן היחידה מבין המנהיגות שעקב פעולתה נקבע חג בישראל ואף נקרא על שמה ספר מספרי המקרא. הצלחתה מרשימה עוד יותר, ואפילו מעוררת תימהון, בזכרנו כי היא לא רק חלק מ"מיעוט" נשי בחברה פטריארכלית, אלא גם בת למיעוט לאומי יהודי בממלכה הפרסית. עמדת השוליים של בת המיעוט היא באופן טבעי אבן נגף בפני השגת השפעה ועמדת מנהיגות, אך במקרה של אסתר מצוי סוד הצלחתה בהבנת יכולתה לנצל את מקומה כאישה במסגרת הפטריארכלית כדי להשיג את ההשפעה הרצויה.

ואכן, המאפיין את פעולתה של אסתר, בניגוד לקודמתה ושתי, הוא נכונותה לפעול בתוך מסגרות החברה הפטריארכלית: ושתי, כמסופר במגילת אסתר, ממאנת להישמע לפקודת אחשוורוש הרוצה להתגאות ביופייה, שאותו הוא רואה כקניינו (אסתר א, יא-יב ), וכך היא מורדת במקומה בהייררכיה הפטריארכלית. מומכן, יועצו החכם של אחשוורוש, מיטיב להבין את משמעות המחאה הפמיניסטית שבסירובה של ושתי להישמע לפקודה ואת הסכנה שהוא מהווה לכל המבנה המסורתי-פטריארכלי של החברה והממלכה: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן" (א, יז). לכן, בד בבד עם סילוקה של המורדת, נעשית פעולה לחיזוק המבנה ההייררכי המשפחתי בממלכה כולה - "להיות איש שרר בביתו" (א, כב).

אסתר, מתברר, לומדת מכישלונה של ושתי, והיא מתנהגת בהתאם למקובלות החברה הפרסית באשר למקומה של האישה ולמאפייניה כאישה אידיאלית: יופי, פסיביות, היות אובייקט למשיכה ארוטית של הגבר והערצה לכוחו כמנהיג וכמחליט. אסתר מגיעה אל הארמון בזכות יופייה, ולכן אין פלא כי כמו הנשים האחרות היא עוסקת בטיפוחו. מאז הגעתה היא מיטיבה ליצור מערכות יחסים חיוביות - עם הגי שומר הנשים (ב, ט) ועם "כל ראיה" (ב, טו). ניתן לשער כי החיבה הכללית שרוחשים לה בארמון היא תוצאה מהתאמתה לאידיאל הנשי בחברה זאת - שילוב של יופי עם הצטנעות ופסיביות - "לא בקשה דבר" (ב,טו). אין פלא כי גם המלך, שנכווה קשות מן האסרטיביות של ושתי, אוהבה "וימליכה תחת ושתי" (ב, יז).

התאמתה של אסתר למסגרת הפטריארכלית והבנתה את "כללי המשחק" הן המאפשרות לה להשפיע על גורל העם ולהצילו. מתוך התיאור המקראי עולה כי אסתר מגיעה לחצר המלך ללא כל כוונה לסטות מן האידיאל הנשי של החברה ומתוך קבלה פסיבית של גורלה ("ותלקח אסתר אל בית המלך" ב, ח). מתוך כך מובן גם מדוע היא מסרבת בראשונה לדרישתו של מרדכי להתחנן לפני המלך על גורל עמה: בהתאם למקובל בממלכה הפרסית הפטריארכלית היא חושבת כי מקומה הפסיבי הרשמי במערכת היחסים מגביל את קשריה עם המלך - "ואני לא נקרתי לבוא אל המלך" (ד, יא). אולם תחת לחץ הנסיבות וכתוצאה מלחצו של מרדכי היא מתגברת (תוך מחאה - "וכאשר אבדתי אבדתי" ד, טז) על יראתה הטבעית ומעזה לבוא אל המלך בלי להיקרא. בשלב זה עדיין אין היא מודעת לכוחה כאישה וליכולת השפעתה על המלך.

אולם ברגע שאסתר מתגברת על חששה מפעולה עצמאית ונוכחת לדעת כי ההייררכיה הפורמלית אינה משקפת תמיד את כוחו האמיתי של הכפוף (במקרה זה - האישה), ולכן יש ביכולתה לכוון את המאורעות, היא מתחילה לפעול בשיטתיות כדי להשיג את מבוקשה. ברור לה כי מקור כוחה הוא ביופייה וביכולתה הנשית "למצוא חן", ולכן היא שמה דגש על תכונות אלו. לא רק שהיא "לובשת מלכות" ומפיעה בשיא יופייה, אלא היא אף מסתירה את המניע הלאומי-ציבורי של התנהגותה, תוך הדגשה חוזרת של המשפט " אם מצאתי חן בעיני המלך", המחזק את תדמיתה כחלשה ואת התדמית הדומיננטית של המלך.

היא מדגישה את "נשיותה" (לפי המקובלות הפטריארכליות) בהוסיפה לתכונותיה את המאפיינים של אישה מענגת, מפנקת ומאכילה, בהזמינה את המלך והמן פעם אחר פעם למשתה. עצם ההזמנה של שני הגברים החשובים בממלכה למשתה שעורכת היפה בנשות הממלכה בוודאי יוצרת גם אווירה של מתח ארוטי. זאת בוודאי הסיבה שהמלך מפרש את תחנוניו של המן אל אסתר, כאשר הוא מבין כי "כלתה אליו הרעה" (ז,ז) במשתה השני, כניסיון לכיבוש ארוטי של אסתר. אסתר אינה מעמידה את המלך על טעותו. היא מנצלת את כוחה כאובייקט משיכה ארוטי כדי לבטל את עצת המן ולהשיג את תלייתו.

חשוב להבחין כי אסתר מקפידה שלא לשנות את תדמיתה כאישה חלשה, הזקוקה למציאת חן ולתמיכה גברית גם עתה, כאשר כוחה הולך ומתעצם. לכן, היא ממשיכה לפנות אל המלך בתחנונים תוך השפלת עצמה ("ותפל לרגליו ותבך ותתחנן לו" ח, ג; "ואם מצאתי חן לפניו...וטובה אני בעיניו" ח, ה), באשר היא מבינה היטב כי כוחה אינו עצמאי אלא נשען על יכולתה להשתמש בכוחם של המערכת הפטריארכלית ושל הגבר השליט לצרכיה היא. אין תמה כי גם כאשר היא כותבת איגרת אל כל היהודים, היא נסמכת על כוח הגבר, ומצרפת את מרדכי כשולח, ומכאן לשונו המוזרה של הפסוק: "ותכתב אסתר...ומרדכי" (ט, כט).

דגם המנהיגות הנשית שמעמידה אסתר הוא של קבלת הגדרת מקומה ומאפייניה של האישה בחברה הפטריארכלית, תוך ניצול של מה שהחברה מגדירה "נשיות" כדי להשיג את מטרותייה. באופן טיפוסי לעולם זה היא אינה מתוארת כמצויה ב"תחום הציבורי", וכל הצלחתה מושגת מתוך פעולותיה בתוך הבית - הארמון.

מה דעתכם?
אשמח לתגובות!
שבת שלום ומבורך
חג פורים שמח
שלכם אוהב מאד
ניר